ידיעות אחרונות

חנוך דאום - Hanoch Daum :

"רס”ל טל להט נהרג בג' בתמוז, 9 ביולי, מירי צלף בעזה. הוא היה בן 21 במותו ונפל חודשים בודדים לפני שחרורו, שהיה צפוי להיות בדצמבר. בהלווייתו של טל ז"ל, אביו רן סיפר שנכנס לחדרו לאחר שנודע לו על מותו וחיבק את מדיו. המחשבה על הסצנה הזו קרעה לי את הלב. אב שנשבר ליבו עומד בחדר בנו המת ונאחז בבגדיו. כמה צער יש בעולם. כמה צער יש בישראל.

תמר, בת זוגו של טל, ביקשה מחבריו לצוות בהספד שלא תיפול רוחם. שימשיכו בדרכו ויילחמו במחבלים ללא רחם. כמה ימים לאחר שנפל, חבריו של טל חיסלו את הצלף שהרג אותו.

את הטור הזה אני מקדיש לטל. אני לא יודע להסביר מדוע. לא הכרתי אותו או את משפחתו. יש מצב שנפגשנו בעבר, כי הופעתי ליחידה שלו באחת ההפוגות והוא כנראה היה בהופעה. אני מקווה שזכיתי לשמח אותו קצת בערב ההוא.

ראיתי בפייסבוק סרטון של טל מגיע לבקר חבר מהיחידה שנפצע. זה היה כשבועיים לפני שנהרג בעצמו. הוא נכנס למחלקה עם חד־קרן גדול וחיוך גדול עוד יותר. כתבתי עליו כמה מילים בפייסבוק, ואמו היקרה רונית יצרה איתי קשר כדי להודות לי. ביקשתי אני להודות לה. ולהשתתף בצערה, שאין עמוק ממנו.

רונית סיפרה לי שהלב שלה מרוסק מכאב. היא לא מנסה לייפות זאת. אבל היא ורן בעלה גם אומרים שברור להם שטל היה מבקש מהם להמשיך לחיות. והם יעשו זאת בשבילו. טל נפל בעזה כלוחם מגלן, אבל לרונית חשוב שאדע כי חייו אמנם היו קצרים, קצרים כל כך, אבל מלאים בתוכן.

טל וחבריו נלחמו בעזה כאריות. הוא רצה מאוד להשיב את החטופים ו"לא לאבד יותר חברים", לאחר שכמה מהם נפלו ב־7 באוקטובר ובמהלך הלחימה. לאחר מותו חבריו הדפיסו סטיקר עם משפט יפה שטל היה אומר: "אם יש לך חלום, למה לא לצעוק אותו?"

היה ברור שטל יגיע רחוק, הוריו חשבו שיתפרסם, אבל לא במותו. הם מספרים לי שהחור בלב גדל מיום ליום והראש עמוס במחשבות על שנים נפלאות שהיו ועל חלומות שלא יזכו להגשים.

"אהבתי להכין לו אוכל כשהיה מגיע", רונית מספרת לי, "הוא אהב את הכי פשוט, שניצלים (עם טוויסט) ישר מהמחבת, פתיתים ותפוחי אדמה בתנור. לצערי, כבר לא אצטרך לקרב את הכיסא ברכב שלי - הוא 1.82 מטר ונדרשו התאמות כשנכנסתי לרכב אחריו. כבר לא נהיה בלחץ כשהוא מגיע הביתה, איך יצליח לשלב אותנו ההורים בלו"ז הצפוף כדי להספיק הכל בחופשה. כבר לא נראה אותו אורז פק"ל קפה לפיקניק עם תמר. כבר לא יהיו טלפונים בשעות לא שגרתיות. כבר לא נחבק אותו. כבר לא נשוחח על קולנוע. לא ניסע איתו בארץ ובחו"ל ולא נדע מה קורה בצוות".

ואני חושב על הגעגוע האינסופי הזה, של אם המאבדת את בנה, וליבי אינו מוצא מנוח. משפחתו של טל להט היא משפחה אחת מכמעט 700 משפחות של חיילים שנפלו מראשית המערכה. היא כאובה ומדממת, אבל נושכת שפתיים ומבקשת שנזכור את טל שלהם.

יהי זכרך ברוך, טל אהוב. תודה ששמרת עלינו. יש לי חור בלב בצורה שלך ושל יתר הנופלים הגיבורים שמתו על הגנת הארץ. אני מרגיש לעיתים כי ליבי מותש מכאב. נפשי דואבת. ואני יודע שהתפקיד שלי ושל כולנו זה להיות ראויים לגבורה שלכם ולהקרבה שלכם"

צילום: מהאלבום המשפחתי