טלטול

ברשותכם, אני רוצה לדבר קצת על זיכרון.

עברו כבר קצת יותר מחודשיים מאז אותו יום ארור ונוראי. יום בו יותר מדי דברים

הפסיקו, נעצרו. תקופה ארוכה בה כולנו כואבים, מנציחים, זוכרים – כל אחד בדרכו

שלו.

אצלנו בצוות, הצוות של טלטול, אלו תחושות שמלוות אותנו בכל רגע מאז. בכל מקום

אליו אנחנו הולכים, בכל הצלחה מבצעית, בכל שיחת סמול טוק, בכל רגע מתסכל

וגם כשאנחנו רבים על איזה משהו מטופש. הוא תמיד איתנו, נותן פרופורציה, מדריך

אותנו בחיוך השובה שלו.

כחבר קרוב של טלטול, זה תופס אותי גם ברגעים הקטנים – באיזו בדיחה שנונה שאני

מצליח להשחיל וכולם מתפרקים מצחוק ושנייה אחר כך ממלמלים או זורקים הערה

שהיה לי ולך הומור כמעט זהה, שהצלחתי ללמד אותך לא מעט בתחום.

אני חושב שמתלווה לתקופה הזאת גם לא מעט חשש. חשש מאיך לזכור. אי־אפשר

לזכור בכוח, הרי. כי מעכשיו כל מה שיש לכולנו זה הזיכרונות שהספקנו לצבור איתך

עד עכשיו, כבר לא יהיו חדשים.

איך זה הגיוני שכל כך הרבה עלילות תקועות עכשיו בלי סיפור המשך? בטח היית

אומר משהו כמו "עצלנות תסריטאית" או איזה ביטוי קולנועי אחר שיתאר את

האבסורד. הזיכרון שלך הוא אישי, הוא מאוד פרטי. אבל הוא גם אישי ופרטי של כל

אחד שהכיר אותך, ואני מודה שלפעמים זה קצת מרגיז שלאף אחד אין בלעדיות.

אבל ככה זה כשהצלחת לגעת ולהשפיע על כל כך הרבה אנשים.

יש רגעים שחשבתי שיישארו ביני ובינך: כשקרה משהו אישי בבית והתלבטת אם

לבקש ממזור המפק"צ לצאת הביתה, בגלל שלא היית מוכן "לנטוש" (לפי מילותיך)

את הצוות כשכולם בעזה. התייעצת איתי לפני שסיפרת לצוות, ואני אמרתי לך שאתה

חייב לספר, אומנם בזמנך, אבל שאין סיכוי שהצוות לא יֵדע עם מה אתה מתמודד.

ושלכל הפחות אתה צריך להגיד למזור – משפחה זה לפני הכול וכולם יבינו.

או איזו שיחה מלב אל לב בחוף הים בתל אביב, אחרי ששנינו סולקנו בנימוס אבל

בהחלטיות ממעגל הקפצות, ואז מהמטקות – וזה לא בקטע רע, אבל באמת הורדנו את

הרמה ושאין לנו מה להיעלב, באמת שלא.

מדברים על תוכניות לעתיד, טיול גדול, האם לחתום עוד קבע, איפה ומה ללמוד, איפה

לגור. אם לא נשבור שיא צוותי בהקפצת כדור, לפחות נסגור כמה פינות ונבוא

מאורגנים לשלב הבא בחיים.

מעכשיו, כל רגע כזה עוזר לכולנו לזכור אותך קצת יותר טוב, מדייק לנו קצת יותר את

הדרך בה עלינו להמשיך עכשיו.

מה יהיה מכאן? כולם אומרים שהיית רוצה שנמשיך, שהיית רוצה לראות אותנו נהנים

ומתקדמים הלאה עם ראש מורם. מאיפה כולם יודעים?

לאחרונה יצא לי לחשוב שאולי הסיסמה "זה מה שהוא היה רוצה" היא משהו שכולם

מספרים לעצמם כדי שלא יהיו רגשות אשמה כשממשיכים הלאה, כי באמת אין

ברירה. חייבים מתישהו להתקדם.

המסקנה שהגעתי אליה היא שפשוט צריך להבין מה הוא באמת היה רוצה.

חלק ממך ימשיך איתי בדברים הקטנים. למשל לברר מה השם של הבמאי לפני שאני

יושב לראות סרט, או לצפות ולהקשיב באדיקות לחדשות של שעה עגולה בכל פעם

שיוצא לי לשמוע רדיו, כמו שהתרגלנו לעשות בתקופות הארוכות בעזה בהן היינו

מנותקים מהעולם החיצון. חלק ממך ימשיך איתי גם בדברים שבאמת חשובים בחיים –

האופטימיות הטהורה שאינה תלויה בדבר, להיות כתובת ומקום בטוח עבור כל אחד,

לצעוק את החלומות שלי.

אז מכאן והלאה כל אחד בקצב שלו, לפעמים עם אחרים ולפעמים לבד, מלווים

באופטימיות זהירה לעתיד ונשארים נאמנים אליך ולערכים שהובילו אותך.