10 חודשים

חלפו 10 חודשים, מה חווינו ? מה עברנו ?

בחודש האחרון, העשירי לנפילתו של טל, היו ציוני דרך קשים:

עוד ציוני דרך קשים, האמת: כבר אין תאריך שאין לו משמעות, כל יום מיוחד בפני עצמו במסע שנכפה עלינו

לקראת פסח הבנו שהנה מגיעים הימים הנוראים:

ליל הסדר, והשבוע הקשה מיום השואה ליום הזיכרון

(הבנתי מה שאמרו לפניי: משפחות שכולות אומרות נעבור את יום הזיכרון, יום העצמאות אינו אופק שניתן בכלל לראותו)

ובהמשך, בחודשים הבאים יגיעו :

יום הולדתו של טל ויום השנה לנפילתו

אירועים שכולם יהיו עבורנו פעם ראשונה בהיעדרו של טל, ובמעמדנו הכל כך לא נתפס כמשפחה

בליל הסדר שוב היינו עטופים, בוחרים, זה החג השני (הראשון ראש השנה) בהיעדרם של סב ונכדו, אבי ובני, להישאר ולהיות כמו תמיד עם המשפחה ולהתארח אצל אודי, ענת והמשפחה המורחבת

הקושי בלתי נסבל: מנעד בין ניסיון לשמירת המסורת לבין האסון הגדול

לעד לא אתרגל שטל לא איתנו

לעד לא אתרגל שנכנסנו לסוג של שיגרה ובדבריי הפתיחה למפגש החג נציין את חסרונו וחסרון אבי

לעד אראה מול עיניי את התמונה של כולנו, בהרכב מלא, בבגדים חגיגיים, בארוחות החג

ליל סדר ראשון שטל איננו: בשנה שעברה, בעיצומה של המלחמה, זכינו שהיה איתנו

ציון דרך נוסף בחודש האחרון, השבוע הכי ישראלי בשנה :

ערב יום השואה (עליו כתבתי בפוסט נפרד) בתמצית:

קיימנו ערב זיכרון בסלון מיוחד ביותר לזכרם של סבא שורד שואה ונכד שנפל על הגנת המדינה

ערב הזיכרון בסלון שקשר קצוות ועולמות: תקופת השואה של משפחת אבי, סרט בו טל ראיין את אבי וערך בשבעה לסבו

והקשר לעד עם משפחת תיבון: גלי המומחית ליהדות רומניה, אימה שהיתה על אותה רכבת עם אבי, נועם שנלחם עם טל וחבריו ב 7 באוקטובר ואמיר ומשפחתו שטל זכה לפתוח להם את הממ"ד בנחל עוז

חלקו האחרון של הערב היה על משפחת אימי בשואה, יהדות נירנברג, גרמניה, שרק חלקה שרדה: חלק בנו משפחות, לתפארת, בארץ, וחלק מנהיגים את הקהילה היהודית בנירנברג כבר דור שלישי

והמשוכה הכבדה ביותר (אם בכלל יש סרגל קשיים):

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

על פניו יום זיכרון לאומי, ואילו לנו יש כל כך הרבה תאריכים אישיים, אז מדוע שהלאומי כה יכאב ?

ככל שהתקרב המועד, רעדו לי יותר הרגליים, וקשיי הנשימה גברו, הפחד וההבנה שהפעם מדברים עלינו

כל השנים הבנו (כך חשבנו), כאבנו, הזדהנו עם משפחות שכולות, אך - וטוב שכך - לא באמת הבנו

אומרים שזה לא יום למשפחות השכולות, כך חשבתי, והופתעתי לגלות שדווקא כן

השנה גם אנחנו בפנים

רלוונטי לנו ? מדברים עלינו ?

והחנק עולה, והלחץ מתגבר, והבקשות שנדבר בטקסים ממחישות שאין מנוס, זה גם שלנו

עברו עלינו 72 שעות מאוד קשות:

רן דיבר על טל בטקס במקום עבודתו

אני דיברתי בטקס בבית הספר היסודי בו טל למד, שם קיימו בערב יום הזיכרון טקס מצמרר לזיכרו

יונתן מגיע לכל הטקסים זקוף וגאה עם מדי קצין בקבע

למחרת בבוקר האזנתי בגל"צ לגאיה, חברה טובה של טל ותמר, דיברה על חברים שכולים וצערם העמוק

החברים הנפלאים של טל מגיעים לבתי ספר שונים לספר על החבר / אח שאיבדו

בטקסים רבים בארץ, וכן גם בעולם (אוסטרליה, ואטלנטה) מספרים על טל ומאוד מרגשים אותנו

כדבריי בטקס הזיכרון, נתפלל כולנו שלא יהיו יותר משפחות שכולות ולא יהיו עוד חברים שכולים

בבית העלמין, התרגשנו מאוד מהרבים שהגיעו לחבק את טל ואותנו

היה לי מאוד מאוד קשה:

עד כה, ב 10 חודשי מסע, זה הבוקס הכי חזק בבטן, המנכיח באופן החזק ביותר שצורפנו למשפחה שאף אחד לא רוצה להשתייך אליה, שזה באמת קרה

מספר פעמים הגעתי להיות עם טל לפני המון האנשים: יום לפני יום הזיכרון, ויום אחריו (יום העצמאות לכולם). קצת זמן אישי עם טל, שאמנם איתי בכל מקום וכל רגע, אך ללכת לטל זה ללכת לבית העלמין

למרות אין סוף תאריכים קשים, כן הרגשתי את מיוחדות יום הזיכרון עבורי:

בהנכחת השכול ובלדעת שכולכם איתנו (גם כשידעתי קודם), בלהעריך, שוב, את כל המעטפת, בלקבל מכולכם חיבוק כל כך מעצים ומחבק

טרחו והגיעו כל כך הרבה אנשים, חיממו את ליבנו

בבית העלמין כמעט כשלו רגליי, לא יכולתי לעמוד, החיבור לאובדנו של טל היה בלתי נסבל, החזקתי את עצמי בכוח

ואז הגענו אלינו הביתה, לגינת "מעגלי טל", זרמו עוד ועוד אנשים, חיבקו, ורצו לשמוע עוד ועוד על טל

והגוף שלי, שכמעט קרס קודם, הלך ונהיה - בזכותכם - זקוף, חזק ומחוזק יותר

אחר הצהריים הצטרפנו ל "רצים לזכרם" , רן ברכיבה על אופניים ואני בהמתנה על הדשא, רבים רבים רצו עם החולצות של טל, והתרגשנו כולנו מכל מילה שתמר אמרה בהזנקה:

שמידיי יום, ובעיקר ביום הזיכרון, נזכור, נשאל את עצמנו ונחדד את הלמה שלנו

הלמה של טל היה לצעוק ולהגשים חלומות

לשאול מה הלמה שלנו זה לא קל, אך זו חובתנו, רק כך נהיה ראויים לאלו שאינם איתנו

קוראת לכולנו שנהיה ראויים בעיקר בבין אדם לחברו - במילים הנאמרות ובהתנהגותנו

בערב הגוף המותש ביקש את שלו, והמנוחה המשיכה גם ביום העצמאות

לא היתה לי היכולת לצפות באף טקס שמאוד אהבתי כל השנים

גם בחג, כמו בכל יום מאז ה 9 היולי, קמים בבוקר עם השכול, ושום חג כבר לא יהיה חג

יום הזיכרון נתן ועדיין נותן, גם אחרי יותר משבוע, בי את אותותיו, קשה לי מאוד לקום, הכאב והצער חזקים ומתגברים

תאריכים אישיים החודש:

ביום הזיכרון היה יום הולדתו של רן, כולם היססו אם ואיך לברך

מניסיון אישי, יום הולדת הוא נורא, ולעולם לא יהיה כשהיה

אתמול 8 במאי, ציינו (כבר מזמן לא חוגגים) את יום נישואינו ה 28

בחרנו להיות עם חברים טובים ולצפות יחד בסרט שטל יצר במסגרת מגמת הקולנוע, סרט מצחיק - צחקנו, בכינו והתחבקנו

חברה השכילה לראות שמניין שנות נישואנו 28 = כח

בזכותכם מקבלים כח, בזכותכם ממשיכים

טל וחייו העשירים, והקצרים מידיי, נותנים לנו כח להשארת חותמו בעולם:

זו חובתנו, זו משמעות עשייתנו - הנותנת לנו כח ומפיצה את זיכרו, ערכיו ומורשתו של טל

כנאמר:

החי בלב הנשארים אינו מת לעולמים